מנגו

לעוד עצי פרי לחץ כאן

Mangifera indica 

מחברים: ש. כהן-סיוון  וי. גרטמן

הקדמה

מטרת הכתבה הזו היא לתאר ולהסביר את דרכי הגידול והטיפול בעצי מנגו. לתאר את העץ ככלל ואת זניו המטופחים בארץ בפרט. דרישות העץ ותחזוקתו, כולל הגנה ממזיקים ומחלות, יהוו חלק חשוב מהדיון. ברור כי בכל העניינים האלה לא נוכל אלא לגעת בעיקרי הדברים ואף זאת על קצה המזלג. הנושא של עצי פרי בכלל, ומנגו בפרט, רחב מני ים ולא ניתן לכסותו אפילו בספר עב-כרס. אך תקוותנו שנצליח להעביר לקורא הסקרן די מידע ועקרונות בסיסיים כדי לעזור לו לגשת לחומר העצום המצוי ברשת ובספרים רבים.

מנגו במקורו הוא עץ טרופי ירוק עד, אשר התאקלם במהלך ההיסטוריה גם באזורים סובטרופיים. המנגו שייך למשפחת האלתיים ( Anacardiaceae)אליה משתייכים צמחים ידועים כמו האלה האטלנטית ושאר האלות (אלת המסטיק, הבוטנה, ועוד), מיני האוג השונים, ועוד סוגים רבים. עובדה מדהימה היא שרבים מבני המשפחה הם צמחים רעילים ביותר, ודווקא במשפחה שכזו גדל אחד הפירות הטרופיים  המבוקשים והמוערכים ביותר. 

השם הבוטני של המנגו הוא Mangifera indica. מקורו של העץ בדרום אסיה, וליתר דיוק: מזרח הודו ובורמה (מינאמאר של היום). משם התפשט העץ מערבה, תחילה עד מזרח אפריקה, וכיום מצוי בכל האזורים הטרופיים וגם הממוזגים דוגמת אזורנו.  העץ עשוי להגיע לממדים ענקיים, גובה שבין 10 ל-30 מ' ומופע עגול העשוי להגיע, בגיל מתקדם, לקוטר של 30 עד 40מ'. באזור הטרופי העץ, כאמור, ירוק עד ובמקומות קרים עבורו עשוי להיות נשיר מותנה. העץ מאריך ימים.  במקרים רבים יאריך מעבר ל-300 שנה וימשיך לתת פרי גם בגיל כזה. באדמה עמוקה, השורש השיפודי חודר לעומק של מעל 6מ', וממנו מתפשטים שורשי ההזנה לכל כיוון, בד"כ בעומקים של 1-3מ'. למנגו עלים גדולים בורקים בעלי צבע צהבהב, ורדרד, או אדמדם בתחילת הדרך, ובהמשך צבעם הופך לירוק כהה. צימוח חדש של עלים מופיע מעת לעת בלי סדר או תיכנון עונתי מסוים, בכל פעם על קבוצת ענפים אחרת.  הפריחה מופיעה באשכולות של פרחים קטנים צהבהבים עד אדמדמים, וכאשר העץ פורח, כולו מכוסה במופע כזה. מספר הפרחים עשוי להגיע עד ל-4000, מתוכם לפחות רבע ממין זכר ולעיתים מספר הפרחים-זכרים עשוי להוות 98% מכלל הפרחים. יתר הפרחים הם הרמפרודיטיים (דו-מיניים).

פרי המנגו הוא אחד מבין הפירות הטרופיים המבוקשים ביותר בשווקים. לפרי  צורה כללית סגלגלה, ושילוב צבעי קליפה, ירוק-צהוב-ורדרד-אדום, משתנה מזן לזן כפי שיובא בהמשך. כיום מוכרים מעל לחמש מאות זנים שונים, ויש המונים מספר גבוה בהרבה מכך. מטבע הדברים, כאן נמקד את התענינותנו בזנים הגדלים בארץ. תוכן הפרי צהוב עד כתום, ומכיל סיבים אשר כמותם משתנה מזן לזן. בפרי גלעין יחיד מוארך, דמוי כליה, ובדרך כלל הוא לפות במקומו על-ידי סיבים. בתוך מעטה הגלעין הקשיח מצוי הזרע ובו לעיתים עובר אחד (קרוי: זרע חד-עוברי או: seed  monoembryonic) ממנו יתפתח נבט אחד, ולעיתים מצויים בזרע העמילני מספר עוברים (polyembryonic) מהם מתפתחים כמה נבטים.

 

תנאי גידול

קרקע, מים, ומזג האוויר

בטבע המנגו גדל באזורים שבין קווי הרוחב  25 צפון ודרום, בגבהים שאינם עולים על 1000מ'. במקומות אלה העץ נשען על גשמים בחודשי הקיץ (בין יוני לספטמבר), בכמויות של בין 750מ"מ ועד ל-2500מ"מ. גשם, טל כבד, וערפילים בתקופת הפריחה (מנובמבר ועד מרץ, תלוי במקום ובזן) מפריעים מאוד להתפתחותה ולחנטה של הפרי. תנאים כאלה, המצויים כמובן בארץ, נוטים לעודד צימוח ולהפריע להפריה. בנוסף, אלו הם תנאים אידיאליים להתפתחות מחלות פטריתיות של התפרחת, עליהן נעמוד בהמשך. מבחינת טיב הקרקע, למנגו אין דרישות מיוחדות כל עוד היא מנוקזת היטב. קרקע עשירה מדי בחומר אורגני, או מדושנת ביתר, תעודד צימוח וגטטיבי על-חשבון הסיכוי ליצירת פרי בכמות ובאיכות ראויים. מנגו מתפתח יפה במיוחד באדמה חולית או אדמת כורכר.

בשנת 1931 הובא ארצה נבט רב-עוברי ממצרים אשר סומן בקוד 'No. 13-1'.
מריבוי של נבט זה, נוצרו שתילונים אשר שימשו, החל מ-1960, לחקירת השפעות קרקעות סידניות ומליחות על סיכוי הקליטה וההתפתחות של העץ. ניסויים אלה הצליחו בצורה יוצאת מהכלל, וכיום צאצאיו של נבט זה מהווים את עיקר גידולי המנגו באדמות חוליות ואדמות סידניות המושקות במים מליחים אשר דרגתם היא של כ- 600ppm (600 מולקולות מלחים במיליון מולקולות תווך, או כפי שמקובל לבטא זאת: 600 חלקים למליון). הדרישה היחידה היא להוספה של קלאטים של ברזל באדמות בהן אחוז תרכובות הסידן הוא מעל ל-30%.

עץ המנגו הוא צרכן מים משמעותי. לעץ בוגר במטע נחוצה כמות יומית של מעל ל-100 ליטרים, הכל בהתאם לטיב הקרקע ותנאי מזג האוויר במקום. שתיל צעיר יש להשקות באופן יחסי, בהתאם לגודלו הפיזי (ראה להלן). למנגו שורשי עומק, לכן השקיה איטית (כמו בטפטפות) רצויה על מנת לאפשר למים לחדור לאיטם אל עומק הקרקע. אפשר, אולם גם להשקות בצינור אל תוך גומה מסביב לגזע. בחודשיים שלפני הפריחה רצוי להמעיט בהשקיה או להמנע ממנה כליל. יובש בתקופה זו מעודד את העץ לפרוח, אך מיד עם חנטת הפרי יש לחזור למשטר השקיה סדיר.

 

 ריבוי

עצי מנגו מתרבים בקלות מזרעים. לזרעי פירות אשר הבשילו לחלוטין על העץ יש את סיכויי הנביטה וחוזק הנבט הגבוהים ביותר. זרעים חייבים להיות טריים מפרי בשל ולא מיובשים. לצורך זריעה יש להרחיק תחילה את תוכן הפרי, ולפעור בזהירות את הכיסוי הקשיח של הגלעין לגילוי הזרע. פעולה זו חשובה כדי להגביר את סיכויי הנביטה ולהאיץ את התהליך. מעבר לכך זרע כזה מפתח מערכת שורשים בריאה המתפשטת באופן שווה לכל הכיוונים, זאת בניגוד לזרע הנובט כאשר קליפת הגלעין עדיין עליו. במקרה האחרון נוצרת פקעת שורשים המפריעה בהמשך להתפתחות הצמח. יש יתרון נוסף להסרת קליפת הגלעין. באזורים מסוימים פעילה חיפושית הזרע המטילה ביצים אל תוך זרעי מנגו בשלב מוקדם של החנטה. בפעולה זו ניתן לגלות את הרימה של החיפושית. יש ,כמובן, לסלק את הרימה אם מגלים אותה לפני הזריעה. נוהגים לרסס את הזרעים בקוטלי פטריות לפני הזריעה. את הזרעים מניחים במצע לא עמוק מדי, כדי למנוע מאמץ מוגבר של הנבט לפתח את השורש השיפודי (נקרא  Taprootבאנגלית) על-חשבון הצימוח שמעל לפני הקרקע. את הזרע יש למקם במצע כך שהצד הקמור שלו מכוון כלפי מטה, וכרבע מהזרע בולט מעל פני המצע. עדיף מצע חולי. הנביטה לוקחת 8-14 יום במזג אוויר חם ולח. עשויה לארוך עד לשלושה שבועות במקומות יותר קרירים.

תעבורנה לפחות 6 שנים עד להנבה מעץ הגדל מזריע כזה. רק כעבור 15 שנה יתחיל העץ להניב באופן סדיר. קרוב לודאי שפירות עץ זריע כזה לא ידמו לאלו של העץ-האם ממנו נלקחו הזרעים. פירותיו של עץ שהתפתח מזרע חד-עוברי עקב הכלאה מקרית במהלך ההפריה, עשויים להיות יותר איכותיים מהמקור, לדמות למקור, או דווקא להיות נחותים בטיבם מאלה של הצמח האם. הכל תלוי בפרטי ההפריה המקרית אשר קרתה במהלך יצירת הזרע (חנטת הפרי). בנבדל מכך, ומבלי להכנס לשיקולי תורשה כאן, נציין כי עץ שצמח מזרע רב-עוברי, יהיה בדרגת סבירות של 80% זהה לעץ-האם. על-מנת לקבל עץ שפריו נאמן למקור, נוהגים לבצע הרכבה על הזריע, כפי שאמנם מקובל בהרבה מקרים של צמחים אחרים. משתמשים בשיטות הרכבה שונות גם כדי לשפר תנובה של עץ ותיק. גם במנגו ניסו את הרעיון של רב-בוסתן (אשר נוסה ונכשל בהדרים, כאן, בארץ). על זריע, או עץ ותיק, של מנגו ניתן להרכיב מספר זנים שונים שלו. לתקופת מה ניתן באופן זה לקבל פירות מנגו שונים בהרכב ממופע של עץ אחד. אלא, שכרגיל, כעבור מספר שנים משתלט הזן החזק יותר על היתר. מנגו ניתן לרבות גם מיחורים, אלא שסיכויי ההצלחה קטנים, ולא עולים על 40% גם כאשר משתמשים בהורמוני גדילה ובתנאי צימוח אופטימליים (עירפול וכיו"ב). עוד שיטות ריבוי שנוסו הו הברכות אוויר ותרביות רקמה. לא משתמשים כיום בריבוי ע"י יחורים או הברכות אוויר עקב איכות השורשים הירודה שמקבלים בשיטות אלה. שיטת תרביות הרקמה עדיין נמצאת בשלבי ניסוי.

 

 שתילה, השקיה, וטיפוח

כאמור, למנגו שורש שיפודי ולכן צריך לגדל שתילונים בכלים אשר לא יאפשרו לצמח להשקיע את מרבית המאמץ בפיתוח השורש הזה. מספר שבועות לפני העברת שתיל לאדמה נוהגים לקטום את השורש השיפודי כדי לאפשר את התפתחותם של שורשי ההזנה היוצאים ממנו. בעת השתילה חובה לקחת בחשבון את ממדי העץ הגדולים אשר הזכרנו לעיל. בגידול המסחרי מועידים לכל עץ שטח בן לפחות 10X10 מ"ר, ולעיתים אף 15X15 מ"ר. בור השתילה המומלץ הוא בעומק 60 ס"מ ובקוטר דומה. בשלב הזה כדאי לדאוג לתוספת קומפוסט/הומוס להעשרת הקרקע. אחרי השתילה רצוי לגזום את המופע עד כדי הסרה של 3/4 ממנו.

שתיל חדש יש להשקות מדי יום במהלך השבועיים הראשונים, ולאחר זאת לרדת בהדרגה לשלוש פעמים, ואחרי כן לפעמיים, בשבוע במהלך החודש הבא. בתום השלב הראשוני הזה צריך לעבור למשטר השקיה של פעם בשבוע אם האדמה במקום כבדה. במידה והקרקע מחלחלת (חולית) רצוי להותיר את הקצב על פעמיים בשבוע. כמויות המים בחודש הראשון צריכות להיות שוות ערך ל-20 ליטר ביום. כך, אם נשקה אחת ליומיים לדוגמא, כל מנה תהיה בת 40 ליטר. ההשקיה כדאי שתעשה אל תוך גומה מסביב לשתיל. בדרך כלל, השתיל נקלט לחלוטין במקומו בתוך שישה חודשים.

עם השתילה יש להמנע מדישון, עד להופעת צימוח חדש המעיד על כך שהשורשים קנו אחיזה בקרקע. רק אז צריך להתחיל בהגשת דשן חנקני. בשלב זה מומלץ לפזר אחת לחודש חצי כוס של אמון גופרתי (21:0:0), שהוא דשן מסיס ולכן זמין מידית, מסביב לגזע בתחום ההשקיה.

מבחינת הדישון בהמשך הדרך, הרי שבשנים הראשונות (שנות הצימוח המואץ) חשוב לתת לעץ תוספות חנקן בנדיבות. כאשר העץ מתחיל להניב באופן סדיר יש לצמצם מאוד את אספקת החנקן ולהגביר את מרכיבי הזרחן והאשלגן. דשן צריך להגיש לפחות פעמיים בשנה, אך רצוי שלוש ואף ארבע פעמים, בהתאם לטיב הקרקע (עד כמה היא עניה בחומר אורגני ומינרלים). הכלל להגשה הוא פשוט, כדלקמן: בכל שנה יש לפזר סביב לעץ 1/2 ק"ג מהדשן הנבחר (כמובא לעיל) עבור כל שנה של גיל העץ. לדוגמא: לשתיל בן שנתיים ניתן 1ק"ג דשן עשיר בחנקן בשנה. כמות זו נחלק ל- 2-4 הגשות. עץ שגילו 15 שנה זקוק ל- 7.5ק"ג דשן בשנה, מחולקים למספר הגשות כנ"ל. עבור עץ בוגר מגיל זה ואילך, חשוב שהדשן יהיה עשיר במיוחד בזרחן ואשלגן ועני בחנקן. הרכב NPK  בשעור 5:10:10 מתאים לעץ כזה. באדמות עשירות במיוחד בחומר אורגני, אפשר לוותר על המרכיב החנקני כליל. נזכור כי בגיל 15 העץ מגיע לשיא ההנבה ואין צורך לעודד בו את המשך הצימוח, דבר אשר רק יפריע לתנובת הפרי. מחסור במיקרונוטריאנטים, דוגמת סידן וברזל, גורם לתופעות לא רצויות. לכן חשוב לתת הרכב מאוזן המכיל גם אלמנטים כאלה. אבץ, נחושת, ומנגן נוהגים לתת ע"י ריסוס העלווה. כללי דישון מוקפדים אלה נוהגים בחקלאות המסחרית. בגינון הביתי אפשר להסתפק בהגשת דשן בשיחרור איטי פעם (באביב המוקדם), או פעמיים (אביב וסתיו) בשנה. בעיות מקומיות העלולות להתעורר, כגון צהבון ( Chlorosis) הנובע ממחסור בברזל או באבץ, צריך לתקן כאשר הן קורות.

לגבי גיזום  העץ, מומלץ לא לעשות דבר עד לשנה הרביעית. מכאן ואילך הגיזום יעשה לאחר עונת הפרי, ורק כדי לתת צורה רצויה למופע העץ. מומלץ לגזום את הענפים המובילים באופן שגובה העץ יוותר מתחת ל-5מ' ואף קרוב ל-4מ', זאת על-מנת להקל בטיפולים (ריסוס, שטיפה), ובקטיף הפרי. מנגו מורכב עשוי להניב פרי בתוך שנה-שנתיים. בגיל כזה העץ חלש עדיין להתמודד עם הנבה גבוהה ולכן מומלץ לדלל את הפרי או אף לוותר עליו כליל עד לשנה הרביעית.

 פריחה וחנטה

פריחת זני המנגו המצויים בארץ קורית בחודשי האביב ועוצמתה ומועדה מושפעים מהטמפרטורה הממוצעת, גלי קור, וירידת גשמים. אך אין זה כלל מחייב לגבי כל הזנים של העץ . יש זנים אשר יש להם יותר ממחזור פריחה אחד בשנה, ויש אף כאלה הפורחים ומניבים כל השנה, אם-כי כמות הפרי על העץ בכל רגע נתון קטנה ביחס. פריחה במנגו מושפעת, כמו כן, מזמינות מים ודשן חנקני לשורשים. הפריחה פורצת באופן בולט אם העץ היה נתון בתנאי יובש בחודשיים שלפני מועד הפריחה. אולם, מיד עם פריצת הפריחה חשוב לדאוג להשקיה מרובה כדי לוודא חנטה של פרי. זמינות רבה של דשן חנקני תעודד את העץ לפרוץ בצימוח חדש על-חשבון הפריחה. מטעם זה מומלץ לעכב את הדישון בחנקן עד לאחר הפריחה. בעולם נוהגים בשיטות משיטת שונות על-מנת לעודד את העץ לפרוח ולחנוט פרי. מרבית השיטות מבוססות על גרימת עקה לעץ, דבר המזרז אותו לפעול לאבטחת המשכיות המין על חשבון התפתחות השורשים וצימוח עילי. בין השיטות הנהוגות נזכיר דרכים אלה: פיזור עשן כבד במטע; חשיפת השורשים אל פני הקרקע; חיגור; גיזום; ובעיקר מניעת מים ודשן חנקני. בפיליפינים אפילו נוהגים לפזר ("לדשן") מלח אך זו פעולה מזיקה לאורך זמן וכמובן לא מומלצת. בקריביים גורמים פגיעה לגזע עם משטות (סכיני ג'ונגל) לאותה מטרה, ובשנות הנבה נוהגים גם לקטום מחצית מכל תפרחת כדי לעודד פריחה בשנה שלאחר מכן. לבסוף, נזכיר את השימוש בחומרים מעכבי צימוח כדי לעודד פריחה וחנטה.

המנגו ממשיך בצימוח נמרץ לאחר הקטיף, כפי שהוא הדבר בעצי פרי סובטרופים אחרים. קור חזק מהרגיל בחודשי החורף עלול לגרום להתמיינות חלקית ולפגוע בתנובת העץ. כדי למנוע התמינות מוקדמת כזו מפעילים אמצעים חיצוניים לעצירת הצימוח הוגטטיבי עד תחילת הסתיו. בדרך זו מבטיחים שתהליכי ההתמינות יתחילו עוד בתחילת החורף (נובמבר). במידה והצימוח נמשך ולא נעצר באופן מלא, ענפי העץ לא יספיקו לעבור את תהליך ההתמינות בזמן (באביב) והפריחה ועמה חנטת הפרי תפגע. עצירת הצימוח נעשית בדרכים מכניות שהוזכרו לעיל, ו/או ע"י חומרים כימיים המעכבים את ייצור החומצות הגיברלניות, שהן כידוע הורמוני גדילה של הצומח.
במידה מסוימת קיימת האבקה עצמית במנגו, אך עיקר הפעולה נעשה על-ידי חרקים שונים הנמשכים אל הצוף בפריחה. מיני עש, עטלפים, צרעות, זבובים, וחרקים נוספים אחראים להפריה. דבורים לא נלהבות מהצוף של המנגו ולא נחשבות למאביקות יעילות שלו. פרחים אשר לא הופרו נושרים כמות שהם, או חונטים פרי אשר לא מחזיק זמן ונושר בעודו קטן.

עד גיל 10 לערך, המנגו יניב מדי שנה. החל מגיל זה, תנובת העץ הופכת להיות סרוגית באופן מלא או חלקי. סרוגיות מלאה, פרושה שנה אחת של הנבה מלאה ושנה שלאחריה הנבה מועטה ביותר, עד חוסר הנבה כלל. המונח סרוגיות חלקית מתיחס לאותה תופעה, אלא שהפעם מדובר בחלוקה לענפים. ענף אשר הניב בשנה מסוימת, לא יניב בשנה שלאחריה אך על העץ יהיה פרי בכמות מסוימת עקב הנבה על ענפים אחרים.

 

 תנובה, קטיף, והבשלה

תנובת העץ משתנה מזן לזן וכן עם הגיל. בגיל בגרות שבין 20 ל-30 שנה עץ ממוצע יניב בין 200 ל-300 פירות. בגיל כפול מזה, כלומר סביב גיל 50, מספר הפירות מוכפל. עצים בגיל עוד יותר מבוגר יכולים להניב מעל ל-1000 פירות. המספר תלוי גם בזן המסוים. חלק מהזנים, לדוגמא, המטופחים בהודו מניבים אפילו 3000 פירות לעץ בשנה. משקל הפרי הכולל תלוי בזן. בניסויים אשר נעשו במו"פ עמק הירדן של מנהל המחקר החקלאי, התנובה נעה בין 3.5 ל-4.5 טון לדונם בזן קיט, ואף מעל ל-5 טון לדונם בעצים אשר זכו לטיפולים מיוחדים כגון הלבנת הגזע.

פרי המנגו מגיע להבשלה על העץ בתוך ארבעה עד חמישה חודשים מזמן הפריחה והחנטה. כאשר הפרי מגיע לגודלו הסופי והוא מוכן לקטיף, העוקץ הנושא אותו ניתק בקלות רבה. בהקשר זה ראוי לעצור לרגע ולדון בתופעה מטרידה הנצפית לעיתים בזני מנגו שונים, ובכלל בפירות של עצי פרי סובטרופיים.

הפרי  תלוי כידוע על עוקץ. בין השניים ישנו איזור מעבר המאופיין ע"י תאים המתארכים מאוד בהשפעת ההורמון הצמחי אתילן. אזור זה מכונה רקמת החיבור. ההורמון אתילן מיוצר בכל חלקי הפרי, אך בעיקר בקליפתו. כאשר הפרי בשל, הקליפה מיצרת הרבה גז אתילן הנפלט לסביבה, וזה בתורו משפיע על רקמת החיבור ההולכת ונמתחת (עם התארכות התאים) עד שהקשר בין העוקץ והפרי נפסק. הפרי הבשל נופל אז לקרקע, כדי להתחיל את שלב הפצת/שימור המין. במקרים מסוימים, הנחקרים עדיין לסיבתם, ריכוז גבוה של אתילן מיוצר בקליפה עוד הרבה לפני שהפרי מגיע להבשלה. התוצאה היא שאותו קטע ביניים בין העוקץ לפרי, כלומר רקמת החיבור, מקבל מידע שגוי על מוכנות הפרי לנפילה, ופעולת הניתוק מתחילה. כך נופלים כ-90% מהפירות בעצים כאלה (התופעה נפוצה מלבד במנגו, גם באבוקדו, ליצ'י, ושאר פירות אקזוטיים אצלנו, אך מוכרת בכולם כולל הדרים). עוצמת התופעה הזו תלויה בזן. יש זנים בהן היא פחות נפוצה. נמצא במחקרים כי חומרים הקרויים פוליאמינים, והמיוצרים גם הם בצמח, מאזנים את השפעת האתילן. בעקב כך החלו לרסס את הפריחה, עוד לפני חנטת הפרי, בחומרים אלה ואמנם התוצאות היו נשירה מוגבלת של פרי (זהו פתרון אשר אינו קים בגינון הביתי). התופעה עוד מתעצמת אם יש באזור העץ מקור חיצוני לאתילן. למשל, פירות אחרים המבשילים בקרבתו באותה עת, או פרי רקוב על הקרקע. כל שניתן לעשות במקרה כזה הוא לדאוג להרחיק תורמים כאלה מסביבת המנגו, וכן לדאוג שלא יהיו פירות בשלים (תפוחים, בננות, וכיו"ב) זרוקים בקרבת מקום.
כאמור לעיל, פרי בשל ניתק במשיכה קלה מעץ.  זו גם הבדיקה למוכנות הפרי לקטיף. אם צריך להפעיל כח על-מנת להביא לניתוק הפרי מהעוקץ, סימן שהפרי עדיין לא בשל. סימן נוסף לחוסר בשלות בפרות מהזנים בעלי לחי אדומה, הוא צבע ורדרד בבסיס הפרי. אין לקטוף הפרי מזנים אלה (ראו בהמשך) בטרם האדים הפרי. ניתן, אולם, לקטוף פרי לא בשל ולגרום להבחלתו. מניחים את הפרי בתוך קש או עטוף בניר עיתון בטמפ' של 15-20 מעלות, עד לקבלת הצבע האופייני לזן, בדרך כלל בתוך שבועיים. אפשר להבחיל במתקן המשחרר אתילן, או להניח סביב לפירות המנגו פרי בשל אחר, דוגמת תפוחי עץ או בננות המשחררים אתילן לאוויר, והפרי יבחיל ויגיע לצבע המתאים בתוך שבוע עד 10 ימים. בטיפול בתנאים מבוקרים ניתן לגרום להבחלת הפרי בתוך 24 שעות. כך אומנם נעשה בארץ, והיתרון הוא שניתן לתזמן במדויק את הגעת הפרי הבשל לשווקים. אם הבחלה אוטומטית כזו, באווירה של אתילן, אורכת מעל ליומיים, סימן הוא שהפרי נקטף טרם זמנו. בגינת הבית, כאמור, הברירה היא להמתין בסבלנות, או להאיץ את תהליך ההבחלה ע"י אריזה יחד עם פירות בשלים אחרים.

כאשר קוטפים פרי לא בשל, מומלץ לקטום את העוקץ באופן שיוותרו כ-10 סנטימטרים ממנו ובכך להמעיט את התזת החלב מהחתך. החלב רעיל ביותר ועלול לגרום לגירודים ומחלות כאשר בא במגע עם העור. את הפרי הלא בשל יש להניח כך שקצה העוקץ מופנה כלפי מטה, מה שמאפשר לחלב לטפטף החוצה. חלב זה מצהיב עם הזמן ולבסוף מקבל הופעה שקופה של שרף. החלב מכיל את החומרים הרעילים מנגיפרן (mangiferen), חומצה מנגיפירית (mangiferic acid), ואת החומר השרפי מנגיפרול (mangiferol). החלב, המצוי גם בגזע, בענפים, ובקליפת הפרי, יכול לגרום לצריבות קשות בעור. התגובה לא תמיד מידית, ומי שרגיש לחומרים אלה במיוחד עלול לפתח סימפטומים נוספים, כגון נפיחות סביב העיניים ועוד. מומלץ לא להשתמש באותה סכין להסרת הקליפה ולחיתוך הפרי לאכילה

 

מנגו- חלק ב' (זנים של מנגו)

פרי המנגו במקורו היה קטן, מלא סיבים, ובעל תכולת סוכרים נמוכה. עם הזמן נוצרו הכלאות שונות והתפתחו זנים רבים הנטועים ברחבי העולם. מאמינים כי ההכלאה הראשונה קרתה בטבע, בדרום מזרח אסיה,  בין שני המינים Mango indica ו-  Mango sylvatica. כיום רשומים מעל ל-500 זני מנגו שונים, ויש אף המונים הרבה מעל לכך. אפשר להניח כי חלק מהזנים האלה אינם אלא שמות שונים לאותו זן בוטני, מכל מקום ידועים לבטח כ-350 זנים המטופחים באופן סדיר לשתילה. במסגרת המקום המוגבל לא נוכל להזכיר את כל אלה ונסתפק לכן בזנים המצויים בארץ. נביא להלן תאור מפורט של זנים אלה: הדן (Haden), מברוקה (Mabroka), מאיה (Maya), נימרוד (Nimrod), קית (Keitt), טומי (Tommy Atkins), טנגו (Tango), קנט (Kent), שלי (Shelly), פלמר (Palmer), וזנים נוספים אשר עדיין מסומנים בקוד מספרי, דוגמת הזן 20/1.

 הדן – Haden

זן זה קרוי על שמו של קפטן ג'ון הדן אשר בסוף המאה ה-19 השיג זרעים של עץ מנגו מוצלח במיוחד (אחד הזנים הראשוניים של העץ בשם מולגובה, Mulgoba) בקובה והביאם לפלורידה. החל משנת 1900 החלו בריבוי וגטטיבי מואץ של הזן הזה, וכיום הוא מהווה את אחד הזנים היותר נפוצים בעולם. הבעיה העיקרית של הזן הזה היא רגישותו למחלת האנתרקנוז (על כך בהמשך, בסעיף נפרד על מחלות ומזיקים במנגו). בנוסף לרגישותו למחלות, ההדן מניב צנוע יחסית לזנים אשר פותחו עקב מגבלותיו, וכמו כן תנובתו אינה יציבה עם השנים.

ההדן מבשיל בתקופת יוני-יולי. צבע הקליפה צהוב-זהוב מעוטר בסומק אדום-ארגמני . משקל הפרי נע בין 350גר' ל-650גר', ואורכו הממוצע כעשרה סנטימטרים. הפרי מתוק ובעל ארומה טובה, בעל אחוז סיבים בינוני ומטה.  העץ בינוני בגודלו ובבגרות עשוי להגיע לגובה של כ-15מ'. פריחתו אמינה ויציבה מלבד באזורים יותר קרירים בהם נפגעת הפריחה, וכתולדה מכך העץ חונט מעט פירות לא מופרים. פירות אלה נושרים בהמשך, ואם מצליחים בכל זאת להגיע לבשלות הם קטנים יותר ופחות טעימים. התמונה הבאה מראה פרי הדן טיפוסי.

 קית – Keitt

גם הזן 'קית' מגיע אלינו מפלורידה, וכמו ההדן גם הוא נבחר מהפריה אקראית (פתוחה, לא מבוקרת) של הזן הראשוני מולגובה. הזן 'קית' מגודל בארץ בעיקר לשם יצוא, וכך גם במקסיקו, ארה"ב, ודרום אפריקה. צימוח העץ לא נמרץ במיוחד וגודלו קטן בהתאם. העץ נוטה לפתח ענפים דקים וארוכים המתכופפים ארצה מכובד הפרי אם לא נגזמו במועד. עץ בן 6 יגיע לגובה של 2-5מ' ולקוטר מופע שבין 2-4מ'. צבע קליפת הפרי (צבע היסוד) הוא ירוק-צהבהב. על רקע זה מופיע סומק בצבע המשתנה בין אדום-ורוד לברונזה.  משקל הפרי עשוי לנוע בין 400גר' וקילוגרם אחד, ואורכו הטיפוסי כ-13סמ'. צבע התוכן הוא צהוב לימוני ודרגת הסיבים בינונית. אין לקליפת ה'קית' ארומה חזקה כמו בהדן, ומתיקותו נעימה.

 טומי - Tommy Atkins

הזן טומי, או בשמו המלא: טומי אטקינס (Tommy Atkins), הוא צאצא של ההדן ונגזר ממנו. הזן הזה התפתח מזרע של הדן אשר נזרע בפלורידה ב-1920. כמו כל צאצאי ההדן גם הוא סובל מבעית סרוגיות במתן פרי.  הפך להיות זן מהמובילים החל בשנת 1950. העץ בעל צורה מעוגלת, בעל צימוח מהיר ומגיע לגבהים של עד ל-15מ'. פרי מאוד פופולרי ליצוא. יש בו פחות סיבים מבהדן וגם פחות רגיש למחלות אופיניות למנגו (על כך בהמשך). גודל הפרי נע בין 250גר' ל-900גר'. הפרי מבשיל בתקופה המתחילה במאי ונמשכת עד אוגוסט. טעמו לא משובח כמו של כמה מהזנים האחרים, אך עמידותו הופכת אותו למבוקש. צבע הפרי אדום אטרקטיבי, עם מופע צהוב או תפוז בקדמתו. הקליפה עבה במיוחד, אך הצבעים האטרקטיביים מחפים על כך.

קנט – Kent

קנט הוא זן בעל צימוח בינוני, מופע פתוח וזקוף כלפי מעלה, וגודל עץ בינוני-גדול, כ-15מ' גובהו בבגרות. עשוי להגיע לגובה של עד 6מ' בגיל 6, וקוטר מופעו בשלב זה (אם לא נגזם) יהיה בין 2 ל-4 מ'. תנובת העץ יציבה ובינונית בכמותה. הפרי גדול, כ-700גר' לפרי בממוצע ואורכו הממוצע כ-10סמ'. צבע הבסיס צהוב-ירקרק עם סומק אדום-ורוד. יחסית, מכיל מעט מאוד סיבים ונחשב לבין הזנים הטעימים ביותר. הפרי מבשיל בחודשים יולי-אוגוסט.

 פלמר – Palmer

פלמר הוא זן של מנגו השיך לקבוצת העצים הנמוכים, נקראים לעיתים "ננסיים" או "חצי-ננסיים". גם זן זה הגיע במקור מפלורידה, אלא שהוריו אינם ידועים. בכלל, הרבה מהזנים המקובלים התגלו כמוטציות מעניינות בגנים פרטיים בפלורידה ואי-לכך נקראו על-שם בעל הבית. כזהו גם הפלמר. קצב הצימוח של העץ נמוך, מגיע לגבהים שבין 2מ' ועד 5מ' כעבור 6 שנים. רוחב המופע אז נע בין 2-4מ'. לעץ מופע זקוף וצמרת פתוחה. נוטה לפתח ענפים דקים וארוכים המתעגלים כקשת כלפי האדמה מכובד הפרי. צבע הבסיס של קליפת הפרי הוא צהוב-ירקרק, וכאשר מבשיל מעלה "סומק" כמעט על כל שטח פניו בצבע אדום כהה. משקל הפרי עשוי להשתנות בין 300גר' ל-800גר'. הפרי מאורך בצורתו, אורכו כ-13ס"מ וקוטרו בנקודה הרחבה כ-8ס"מ. צבע תוכן הפרי צהוב. לזן זה פריחה שופעת והוא מרבה לחנוט פרי. אולם, אם בתקופת החנטה יורדת הטמפרטורה, אזי ההפריה נפגמת והעץ חונט פירות פרתנוקרפיים אשר מרביתם נושרת בהמשך. הזכרנו למעלה את התופעה הזו גם בזן הדן, והיא קיימת בעוד זנים רגישים לקור.

 

 אירווין – Irwin

אירווין הוא זריע של זן מפורסם אשר לא טופח בארץ בשם ליפנס (Lippens). הפרי בעל צבע צהוב בוהק, עם סומק אדום עמוק ועליו מספר רב של נקודות לבנות בולטות. אורך הפרי מעל ל-12סמ' וקוטרו באזור הרחב (הבסיס בזן זה) כ-8.5סמ'. משקל פרי ממוצע כ-370גר'. הפרי עסיסי, מתוק, רך, ובעל ארומה טובה. מכיל סיבים בכמות לא גדולה. צבע תוכן הפרי צהוב-לימוני. הזרע קטן יחסית לנפח הפרי.  העץ מניב את הפרי במכבדים. יתרונות הזן הזה הן: איכות טובה לאכילה, עץ נמוך באופן יחסי, ובעל תנובה גבוהה ואמינה. החיסרון העיקרי הוא אורך חיים קצר של הפרי לאחר הקטיף.

 

זנים מטיפוח ישראלי 

 מאיה – Maya

זהו זן פופולרי בין גננים ביתיים. מאיה טופח מזריע מקומי של הדן וזכה להצלחה מקומית. למאיה יש תכונות האופיניות לצאצאי ההדן, ובינהם הנטיה להנבה סרוגית. הפרי, ככלל, דומה להדן אך קטן ממנו בצורה משמעותית. משקל טיפוסי נע בין 250גר' ל-400גר'. הפרי צהוב בבסיסו ועליו מופיע סומק אדום. אורך ממוצע של הפרי כ-10סמ'. תוכן הפרי חופשי כמעט מסיבים, צבעו צהוב, עסיסי ובעל ארומה טובה. הזרע החד-עוברי גדול למדי ומהווה כ-9% מתוכן הפרי. החיסרון העיקרי של המאיה הוא ברגישות הרבה של הזן למחלת האנתרקנוז, עליה נעמוד בסעיף נפרד בהמשך.

 

נימרוד – Nimrod

נימרוד הוא צאצא של מאיה, נוצר מזריע שלו בשנת 1943. הזן הזה היה במשך שנים רבות נושא למחקרים ורק בשנת 1970 ניתן לו שמו והוא הופץ בין המגדלים. הפרי בולט בצורתו היותר עגלגלה מהצורה הסגלגלה הרגילה בזנים רבים. עובדה זו מסתברת גם ממידותיו הממוצעות של הפרי. אורכו הממוצע הוא 11סמ' וקוטרו הממוצע כ-10סמ'. משקל הפרי נע בין 350גר' ל-600גר'. קליפת הפרי חזקה ומתקלפת בקלות. הצבע של הזן הזה צהוב חזק עם סומק אדמדם קל. על הקליפה יש מספר רב של גבשושיות (מקורן מפיוניות שעל הקליפה ונועדו לאפשר נשימה מסודרת של הפרי. שמן המדעי: lenticels) צהובות. תוכן הפרי עסיסי ורך, מכיל מעט סיבים, וצבעו תהוב. הזרע בינוני בגודלו (7.5% מהתוכן). הפרי מבשיל מאוחר בעונה  יחסית לזנים אחרים, מאמצע אוגוסט ועד לסוף ספטמבר.

 

טנגו – Tango

הזן הזה פותח על-ידי אורי לביא, אלי תומר וחבריהם במנהל המחקר החקלאי ופורסם לראשונה בשנת 1997 אחרי ניסויים שנמשכו מאז 1989. הזן הזה הוא צאצא של עץ נקבה מהזן "נעמי" כאשר המפרה היה ככל הנראה הזן "קית". עפ"י המטפחים העץ בינוני בגודלו ומתחיל להניב כבר בשנה השלישית. אחד היתרונות הבולטים הוא מועד הקטיף המאוחר יחסית של אמצע אוגוסט עד אמצע ספטמבר. הפרי בעל צורה סגלגלה ובעל "מקור ציפור" אופיני בקדמתו. צבע הבסיס של פרי בשל הוא צהוב ועליו סומק אדום, דומה לנמרוד. המשקל הממוצע של הפרי קטן יחסית, כ-380גר'. הפרי מתוק, עם מעט חמצמצות בטעמו, וחסר סיבים.

שלי – Shelly

שלי הוא זן אחות לטנגו, ופורסם באותו מועד. הזן הזה הוא מכלוא של הזנים "טומי" ו"קית". העץ קטן בגודלו ומניב החל מהשנה השלישית. הפרי של הזן מבשיל מאוחר מאוד ביחס למקובל, החל מסוף ספטמבר ועד לנובמבר, ולכך יש כמובן חשיבות כלכלית/מסחרית. הפרי עגול בצורתו משקלו הממוצע הוא 500גר' כאשר הפירות מופיעים במגוון רחב של גדלים החל ממשקל של 350גר' ועד ל-700גר'. צבע הבסיס של הפרי הבשל הוא צהוב-כתום כשל תפוז ועליו הסומק האופייני בצבע אדום. גם תוכנו של זן זה נטול סיבים, עסיסי ומתיקותו קלה.

 

בכתבה זו הבאנו רק מבחר מצומצם מהזנים אשר פותחו, ומפותחים כל העת בארץ. ניתן להזכיר גם את הזנים בעלי השם "נעמי" ו"לילי" כמו גם זנים אשר להם רק שמות קוד, דוגמת: 13-1 ו- 20/1. במסגרת הגבלות המקום נסתפק בתאורים הנ"ל של הזנים הנפוצים כיום.
מנגו נעמי:

 

מנגו- חלק ג' (מזיקים ומחלות)

למנגו מזיקים רבים ומחלות קשות הנגרמות ע"י פטריות שונות ובקטריות. בין המזיקים נמנו כ-500 מיני חרקים (כנימות, אקריות, תריפסים, זבובי פירות, וכיו"ב), ועשרות מיני נמטודות, חיפושיות קליפה, גזע ועלווה, ועוד. ברור, לכן, כי לא נוכל כאן אלא לגעת בבעיה על קצה המזלג.  בניהול נכון, למזיקים אלה אין בד"כ השפעה של ממש על כמות ואיכות הפרי, אך אם ההתקפה מרוכזת היא עלולה לגרום להחלשות העץ. בעקבות החלשות כזו עלולים להגיע גורמי מחלות, מהן קטלניות. לכן, הטיפול במזיקים חשוב כאשר הוא עובר מעל סף נסבל, ואילו לגבי מחלות אין סף כזה אלא חשוב אף להקדים תרופה למכה על-ידי טיפול מונע. להלן נפרט מספר מזיקים ומחלות מבין היותר קשים, וכן עקרונות הטיפול בהם.

מזיקים

כאמור, למנגו מזיקים רבים. כאן אנו מביאים רק את העיקריים שבהם, אשר חלקם זוהו על עצי מנגו בארץ. אחרים, אשר אינם מוכרים בארץ, ראינו צורך להזכירם הן מטעמים של השכלה כללית והן עקב הדינמיקה של תפוצת המזיקים בעולם והאפשרות שבעתיד יתגלו גם אצלנו.

כנימות

כנימות עלה לא נחשבות בין המזיקים היותר קשים של העץ. כנימות פעילות במציצת מוהל העלים וחלקים רכים אחרים של צימוח חדש (ניתנים וזמורות). נזק נלווה של פעילות הכנימות מקורו בהפרשתן. הפרשה זו דביקה ומרוכזת בסוכרים, וקרויה לכן בשם "טל דבש". ההפרשה מושכת אליה נמלים המקיימות יחסים סימביוטיים עם הכנימות. הנמלים נהנות מהנוזל המתוק ובתמורה משמשות גורם מרתיע כנגד טורפים פוטנציאליים של הכנימות. הנמלים גם נושאות את הכנימות, אשר מרביתן חסרות כמעט יכולת תנועה, ממקום למקום על גבן. נזק נלווה נוסף נגרם ע"י הפרשה זו על-ידי פטריית הפייחת הנמשכת גם היא למצע המתקתק. הפטריה ונבגיה מכסים את העלה בשכבה שחורה המונעת פעילות פוטוסינטית מהצמח. עקב כך, נחלשת עוצמת הצימוח ועץ נכנס למצב עקה. בתנאי התקפה קשה של כנימות, החלשות משמעותית של העץ הופכת אותו למטרה קלה לגורמים המסוכנים באמת, מיני פטריות ובקטריות. מטעם זה חשוב במידת הניתן להרחיק את הכנימות כאשר הן מתגלות, אם ע"י שטיפה בזרם מים חזק או באמצעות ריסוס בחומרים המיועדים לכך. בארץ פעילות במיוחד כנימות רכות וקמחיות.
בין הכנימות העיקריות  נמנה את: כנימת ההרדוף המדומה (Pseudaulacaspis cockerelli), ואת הכנימה הקמחית של המנגו (Drosicha mangiferae). כנימות רבות נוספות עלולות להטפל לעץ, אך אין טעם למנותן בשמן כאן. הנזק של כולן דומה וכך גם הטיפול בהן.

זבובי הפרות

המינים Daccus dorsalis, Daccus zonatus , ו-  Daccus correctus של זבוב הפירות הם המזיקים ביותר לפרי המבשיל של המנגו. בארץ ניכרת גם הפגיעה של זבוב הים התיכון (Ceratitis capitata). הנזק נגרם ע"י הנקבה אשר עוקצת את הקליפה של פרי בשל באמצעות מטול הביציות שלה, ומטילה בחריר שנוצר מקבצים קטנים של ביצים. אחרי בקיעת הביצים מתחילות הרימות להיזון מתוכן הפרי, ופעילותן לא נכרת מבחוץ עד לנפית הפרי לקרקעץ הרימות מתגלמות בקרקע ודור חדש של זבובים יוצא לאוויר העולם מחודש אפריל ואילך, כאשר מספרם עולה בחודשים מאי-יולי בתאום עם הבשלת הפרי על העצים. אוכלוסית זבובי הפירות הולכת ומצטמצמת לקראת סוף ספטמבר, עד להופעתה המחודשת בסוף מרץ או תחילת אפריל הבא.

טיפולים כנגד זבוב הפירות כוללים שילוב של פתיון עם חומר הדברה (דוגמת בומינל + מלתיון). מרטיבים סמרטוטים בתערובת ומניחים בדליים קטנים אותם תולים במקמות שונים על ענפי העץ. טיפולים משלימים כוללים: (1) קילטור השטח מתחת למופע העץ באופן שיחשוף את הגלמים לחום השמש בטרם הפיכתם לזבובים בוגרים; (2) איסוף הפרי בטרם הגיע להבשלה מלאה; (3) השריית הפרי במים חמים (45 מעלות) למשך שעה. פעולה זו מחסלת את הרימות בתוך הפרי ומונעת את ריקבונו כאשר הוא מאוחסן.

 

יבחוש התפרחת

מזיק זה (Erosomyia indica) הוא זבובון זעיר אך קשה מאוד. תוקף הן את התפרחות והן פרי מיד לאחר חנטה. הבוגרים של המזיק הזה לא גורמים כל נזק ישיר, ובכלל חיים רק 24 שעות במהלכן הם מטילים ביצים ביחידות בודדות על חלקי הפרח והפרי הצעיר, וגם על עלים רכים אשר זה עתה צמחו. הרימות הבוקעות בתוך 2-3 ימים ניזונות מחלקי התפרחת עליהן הוטלו. בסופו של דבר מתיבשות התפרחות ונושרות. אורך חיי הרימה כשבוע ובשלב הבא הן נופלות לקרקע ומתגלמות. מהן בוקע מבוגר חדש כעבור מספר ימים. באופן זה מתחדשים בכל עונה מספר מחזורים של המזיק. העונה מקבילה לעונת הפריחה בראשית האביב ועד אמצעיתו. עם התחממות האוויר הרימות הבוגרות עוברות תהליך גילום אחר בקרקע המכשיר אותן לשרוד עד להשתפרות התנאים, כלומר עד לינואר-פברואר הבא.

הנזק ליבול קורה בשלושה שלבים. ההתקפה הראשונה קורית עם פריצת הפריחה החדשה. המזיק מטיל על פרחים אלה את ביציו והרימות חודרות משם אל תוך הגבעול נושא התפרחת. כתוצאה מכך נהרסת התפרחת כליל ומתיבשת. הרימות במצב הזה קודחות חור קטן בציר התפרחת ודרכו הן זולגות החוצה אל הקרקע. השלב השני של הנזק קורה עם חנטת הפרי. הביצים מוטלות עתה על הפרי הרך, והרימות הבוקעות קודחות את דרכן פנימה אל תוך הפרי המתהווה. במצב זה הפרי מתחיל להצהיב ולבסוף נושר.  השלב השלישי של ההתקפה קורה על עלים צעירים המקיפים את התפרחת, זאת לאחר שהפרחים והחנטים חוסלו. השלב בו נגרם הנזק הגדול ביותר, הוא כמובן שלב א'.
טיפול מונע כנגד המזיק הזה דומה למה שנאמר לעיל לגבי זבוב הפירות, כלומר קילטור הקרקע מסביב על-מנת לחשוף את הגלמים לחום השמש וכך להביא להשמדתם. הדברה כימית אפשרית על-ידי מספר חומרים המיועדים למלחמה בזחלים, כגון דיזיקטול (דיאזינון). ריסוס על התפרחות מיד עם פריצתן תועיל למנוע את הנזק. בנוסף, פיזור דיזיקטול גרגרי על הקרע והשקיה יואיל להשמיד את הרימות הצונחות מזמורות התפרחות לצורך התגלמות בקרקע.
מלבד הזבובון הזה, שני יבחושים אחרים (Dasineura amramanjarae, ו- Procystiphora mangiferae) ידועים כמזיקים עוד בשלב הפקעות של התפרחות, טרם פריצת הפריחה. מבין אלה, הרימות של הראשון נשארות בתוך הפקעים גם במהלך הגילגול. ריסוסים כמובא לעיל יעילים גם במקרה הזה.

נובר הגזע של המנגו

השם המוכר יותר במקומותינו למזיק זה הוא  יקרונית התאנה (Batocera rufomaculata). מדובר בזחל  של חיפושית הבוקע מהביצים שהיא מטילה וחודר לזמורות וענפים. הזחל ניזון מפנים הענף כאשר הוא מחורר אותו בדרכו מעלה. הנזק עלול להיות משמעותי, עד כדי חיסול העץ. המזיק אינו ספציפי לתאנה או למנגו בלבד ועלול לתקוף עצי פרי אחרים. לחיפושית הבוגרת צבע אפור-חום עם נקודות בצבע חום כהה או שחור. אורכה הוא בין 3.5 ל- 5ס"מ. החיפושית מטילה את ביצה בסדקים שבגזע או בענפים, או בנקודות החיבור בין ענפים. על הביצים היא מפרישה נוזל צמיג. אורכו של זחל בוגר עשוי להגיע ל-9ס"מ וקוטרו עד ל-2ס"מ. צבעו צהוב-קרם עם ראש בצבע חום כהה. הטיפול כנגד המזיק תואר בהרבה הזדמנויות בפורום, ובעיקרו מבוסס על זיהוי קדחי הכניסה ואטימתם, זאת לאחר שניסינו לחסל את הזחלים באמצעות תיל פלדה וריסוס עם חומר הדברה (פירינקס). לפני האטימה עם שעווה, פסטלינה, או סיליקון, מומלץ לתחוב פנימה צמר גפן טבול בנוזל נדיף דוגמת בנזין.
 

 נובר הזמורות

מזיק זה הוא עש (Chlumetia transversa) אשר זחליו נוברים בתוך צימוח (ענפונים) חדש. הנזק מתבטא בקמילה של העלווה על הזמורות ולבסוף בהתיבשותן. בנוסף לענפונים, הרימות של העש נוברות גם לאורך עמוד התפרחת וגורמות להרס של הפריחה. לעש צבע אפור נוצץ וגודל מוטת כנפיו כ-2ס"מ. נקבת העש מטילה את ביציה על עלעלים צעירים. כאשר הרימות בוקעות הן חודרות אל העורק הראשי הרך של העלעל ודרכו אל הזמורה או עמוד התפרחת. משם הן נעות כלפי מטה לאורך הצימוח. לרימה בוגרת צבע ורדרד ואורכה מעט מעל 2ס"מ. הטיפול במזיק הזה כולל גיזום הזמורות ו/או התפרחות הפגועות. כפעולה מונעת ניתן לרסס את העלווה החדשה מיד עם הופעתה בקוטלי זחלים, כגון סימשופר או סופרתיון. יש לחזור על הפעולה אחת לשבועיים, לפחות שלוש פעמים.

 פסילת המנגו

המזיק הוא פסילה (חרק קטן דמוי ציקדה, בעל רגליים אחוריות המותאמות לקפיצה). פסילת המנגו (Apsylla cistellata) מטילה את ביציה על עורקי העלים החדשים. הרימות הקטנות נודדות אל הנצר, נצמדות לפקעים ומתחילות למצוץ את המוהל מהם. פעילותן על הפקעים המתפתחים יוצרת גידולים קוניים (עפצים חרוטיים) בצבע ירוק, בתוכם הן עוברות את שלבי הגילגול, עד להתיבשות הגידול (והפקעים) כאשר הבוגרים יוצאים מהם. כתוצאה מהתקפת הפסילה, הפקעים מושמדים ובעונה שלאחר מכן אין חנטה של פרי. בגן הביתי הטיפול המומלץ הוא לזהות גידולים קוניים אלה לאסוף אותם ולהשמידם.

 עש הקורים

מזיק זה (Orthaga euadrusalis) טווה קורים על עלי המנגו ובתוך מטיל 1-9 ביצים מהם מתפתחים זחלים. אלה טוווים קורים סביב עלים ונצרים, מתכנסים בתוכם ושם הם עוסקים באכילת העלים. אורכו של זחל בוגר כ-3ס"מ. הזחלים מתגלמים בתוך הקור שטוו, לבד מהשלב האחרון הקורה בקרקע . הטיפול כנגד המזיק הוא בגיזום המקומות עליהם התפתחו קורים ושריפתם. אפשרי גם ריסוס מונע כמובא לעיל לגבי נובר הזמורות, אך ככלל מומלץ להמנע משימוש ברעלים כאלה בסביבת הבית.

 חדקונית המנגו

חיפושית זו (Sternochetus mangiferae) וקרובותיה מטילה את ביציה על הקליפה של פרי חצי-בשל, או מתחת לקליפה של פרי בשל. הרימות הבוקעות מהביצים קודחות את דרכן אל עבר הזרע, ניזונות מן השכבה העוטפת אותו, ואחרי כן קודחות חור בקליפת הזרע ומשמידות את הפסיגים. ההתגלמות של הזחלים קורית בתוך הזרע עצמו. חידקונית המנגו היא חרק קטן יחסית, באורך של 5-8מ"מ. לחידקונית מחזור חיים אחד בשנה האורך 40-50 יום בסביבות יוני-אוגוסט. לאחר מכן הבוגרים נכנסים לתרדמת הנמשכת עד לעונת הפרי הבאה. כנגד המזיק קיימים טיפולים כימיים אך מומלץ להשמיד פרי נגוע ולעדור מסביב לעץ בסוף הקיץ ושוב באביב כדי לחשוף את הבוגרים לחום השמש.

 עשי הקליפה

שני מיני עשים ידועים כמזיקי קליפה בהרבה עצי פרי וגם במנגו: Indarbela quadrinotata ו-  Indarbela  tetraonis. הזחלים ניזונים מקליפת העץ ותוך כדי התקדמותם משאירים שובל, מעין סרט, על הגזע או הענפים. בסוף הם מחוררים את הגזע וחודרים פנימה ויוצרים תעלות בצורת זיגזג. פעילותם גורמת לעיכוב הצימוח של העץ ולפגיעה במתן פרי. תודות לעקבות שהזחלים מותירים קל לזהותם ולאוספם. אם חדרו פנימה, יש לפעול נגדם כמובא לעיל בעניין הטיפול ביקרונית.

 חדקונית העלה

זו חדקונית קטנה (Deporaus marginatus) בצבע חום-אפור הגוזרת את העלים החדשים בנקודת החיבור שלהם לענפון. על העלים היא מטילה את ביציה והזחלים היוצאים מהן ניזונים מהעלים החתוכים ובהמשך מתגלמים בקרקע. הטיפול הוא באיסוף העלים והשמדתם, וכן רצוי לרסס את הקרקע מסביב בקוטל זחלים דוגמת סימשופר, או לפזר דיזיקטול גרגרי ולהשקות מיד לאחר מכן.

 נמלים אדומות

נמלים בנות המין Oecophylla smaragdina נוהגות "לתפור" יחד מספר עלים ובתווך שנוצר לבנות את קינן. לא גורמות נזק משמעותי אך מהוות מטרד, בעיקר בעת הקטיף. יש לאסוף ולהשמיד את הקינים כדי למנוע את התרבותן. לא ידוע אם המין הזה מצוי בארץ, אך מין אחר של נמלים אדומות, מוריות פרעה שמן (Monomorium pharaonis) עלולות להוות מטרד דומה. עוד נמלה העלולה להוות מטרד בעצי פרי בכלל, וגם במנגו, נקראת אצנית ארוכת מחוש (Paratrechina longicornis). נמלה זו מטפחת כנימות עלה שונות כדי להנות מטל הדבש שהן מיצרות, לכן הרחקתה בכל מקרה שהיא מתגלה בסביבות העץ תבטיח גם סביבה נקיה מכנימות. טיפול יעיל כנגד נמלים שונות הוא בפיזור דיזיקטול גרגרי סביב הגזע, וגם בין הבדים.

 אקרית המנגו

נסיים את הסעיף הזה בתאור אקרית המנגו (Aceria mangiferae). אלה מזיקים זעירים, מאורכים, התוקפים צימוח חדש ותפרחות וגורמים לעיוות התפרחות (אין לבלבל פגיעה זו עם מחלת עיוות התפרחות בה ניגע ביתר הרחבה בסעיף הבא). לתפרחות הנגועות צורה כשל מטאטא. עקב עיוות התפרחת נפגעת תנובת הפרי באופן קשה. הטיפול בגינת הבית הוא על-ידי קטימת התפרחות, ובגידולים המסחריים נוהגים לרסס בכימיקלים שונים, דוגמת דיאזינון.

 

עיוותים ותופעות לא-סדירות

בסעיף זה נדון במספר עיוותים בצימוח ובתפרחות אשר מקורם בגורמים שונים.

מחלת עיוות התפרחות

מחלה זו היא מרכזית בגידול הפרי הזה ומהווה בעיה קשה גם למגדלים בארץ. מחלת עיוות התפרחות נגרמת על-ידי פטריה בשם Fusarium subglutinans . הדעה המקובלת היא שאקרית הניצן של המנגו (Eriophyes mangiferae) היא הווקטור המעביר את הפטריה ומדביק את העץ. הפטריה החודרת לעץ דרך נקודות פגיעה מכנית, דוגמת חתכי גיזום, או בנקודות התקפה של מזיקים שונים,  מתישבת במערכת ההובלה הוסקולרית, בעיקר בעצה, של העץ. משם מגיעה הפטריה לתפרחות ומדביקה אותם, אם-כי משערים שהתפרחות עלולות גם להפגע ישירות על-ידי הפטריה בהתקפה מבחוץ.

מחלת עיוות התפרחות מתבטאת בכך שמכבדי הפריחה מאופינים ע"י צבר קומפקטי של פרחים זכריים אשר צבעם ירקרק והופעתם כבהלם. הן זמורות הפריחה הראשיות והן המשניות קצרות ועבות ביחס למצב הרגיל, ולפרחים שעליהם הן עלי עטיף והן עלי כותרת גדולים מהרגיל. מכבדי הפריחה המעוותים האלה נותרים תקופה ארוכה על העץ. אין באמת עדיין ידיעה ברורה איך נגרמת המחלה ומה הם האמצעים הנכונים לשלוט בה. מחקרים אשר נעשו לאחרונה במנהל המחקר החקלאי בבית דגן, במעבדתו של דר' סטנלי פרימן, הראו כי ניתן להשמיד את פטרית הפוסריום גורמת המחלה ע"י חומר בשם פרוכלוראז שהינו מרכיב במספר תכשירי קטילה של פטריות. בגינת הבית חומרים כאלה, גם אם יעילותם תוכח בשימוש חוץ-מעבדתי, לא מומלצים לשימוש. נותרו רק הברירות לגזום ענפים חולים, או לקטום את המכבדים ברגע שמתגלה העיוות.

 

נשירת פרי

למרות חנטה מרובה במנגו, אחוז הפרי הנותר עד להבשלה נמוך למדי, ומשתנה מזן לזן. אחד הגורמים התורמים במיוחד לתופעה הוא חוסר איזון הורמונלי (אתילן) אותו כבר הזכרנו בדוגמא לעיל. מלבדו, גורמים נוספים משחקים תפקיד בנשירת פרי לא בשל. ביניהם ניתן למנות: שינויים אקלימיים, משטר השקיה לא סדיר ו/או כמויות מים לא מספיקות, נפל עוברי כתוצאה מהפריה לקויה, מחסור ביסודות הזנה, ולבסוף השפעה של מזיקים ומחלות. טיפולים שונים להקטנת התופעה נוסו ונמצאים בשימוש, בעיקר ריסוס המכבדים בשלב מוקדם של חנטה עם חומרים שונים המבטלים את השפעת חלק מהגורמים האלה על התפתחות הפרי.

 תופעת הסרוגיות

סרוגיות בעצי פרי פרושה יבול שופע בשנה אחת אשר לאחריה באה שנה בה היבול מצומצם עד לא קים. התופעה לא בולטת בכל הזנים, אך היא חשובה מספיק בזנים המעניינים במיוחד. עץ אשר הניב יבול בשפע רוקן בכך את כל מאגרי המזון שלו ונזקק לתקופה ארוכה של מילוי המאגרים מחדש. הגורמים המשפיעים על התנהגות העץ הם גם גנטיים וגם סביבתיים, לבד כמובן מגורמים תזונתיים. הדרכים להתמודדות עם הבעיה הן בעיקר שתי אלה: דילול תפרחות בשנה בה העץ מכין עצמו להנבה שופעת כדי לשמר בו כוחות (חומרי מזון וגורמים מסדירי צימוח ופריחה) לשנה הבאה, וטיפול בחומרים המזרזים את הפריחה והחנטה לתחילת העונה בטרם נכנסו מזיקים ומחלות לפעולה.

 מקבצי פרי

תופעה לא סדירה נוספת הגורמת לבעיה קשה בהנבה מתבטאת בחנטת מקבצי פרי. פירות אלה לא מתפתחים בד"כ אל מעבר לגודל זית קטן, וכעבור כחודש ימים נושרים כל החנטים. כאשר חותכים לרוחב פרי כזה לא מתגלים הזרעים, מכאן שמקור התופעה הוא בהאבקה/הפריה לקויים, הנובעים ככל הנראה ממחסור במאביקים. מחסור כזה עלול להגרם ע"י משטר ריסוס ללא מחשבה וללא אבחנה הולמת, כזה המחסל לא רק את המזיקים אלא גם את החרקים המועילים להפריה. גם תנאי מזג אוויר לא נוחים בעת ההאבקה עלולים להשפיע על הווצרות מקבצי פרי כאלה.

הפעולות בהן יש לנקוט כוללות המנעות מריסוסים בחומרי הדברה כימיים כאשר התפרחות מוכנות להאבקה; ריסוס כנגד מחלות ומזיקים בזמן, במינון, ובחומרים המתאימים בלבד (בגינת הבית – רצוי להמנע מריסוסים כאלה כליל); גיזום עץ ותיק כדי "לפתוח" את המופע שלו לתנועת אוויר ושמש.

מחלות

בסעיף זה נדון במספר מחלות חשובות התוקפות את כל חלקי עץ המנגו, בגורמיהן ודרכי הטיפול בהן.  הפתוגנים כוללים פטריות, בקטריות וגם אצות, והתוצאות הן מספר סוגי רקבונות, התיבשות חלקי צימוח, ומוות. להלן נתאר בקצרה את המחלות היותר נפוצות.

 קמחון

קמחון היא מחלה פטריתית הנגרמת על-ידי הפטריה Oidium mangiferae. למחלה זו משמעות כלכלית רבה עקב הפסדי היבול הכבדים שהיא גורמת. המחלה נכרת ע"י האבקה הלבנה המכסה את העלווה, הזמורות, התפרחות, וגם הפירות על עץ נגוע בפטריה. תפרחות ופירות נגועים נושרים בטרם עת, ובכך משפיעים ישירות על היבול. המחלה מתפשטת במיוחד כאשר בעונת הפריחה עדיין יורדים גשמים או קימים ערפילים והלילות קרירים. הטיפול כנגד פטרית הקמחון אפשרי בכמה טמצעים. ראשית נזכיר את הריסוס באבקת גופרית (0.2%) כיון שזהו טיפול יעיל ומתאים לסביבה הביתית. יש לרסס בשלושה מחזורים בהפרש של שבועיים בין ריסוס אחד למשנהו, החל מתחילת הנצת הפריחה.  ריסוס בעזרת חומרים כימיים מקובל גם הוא בגידול המסחרי, אך לא מומלץ בשימוש ביתי. כאשר עושים שימוש ברישוס כזה, מומלץ להחליף בינו לבין ריסוס בגופרית במסגרת מחזורי הריסוס כדי להמנע מפגיעה של מוטציות של הפטריה אשר התחסנו לחומר נתון. טיפולים נוספים ידידותיים לסביבת הגן הביתי הם ריסוסים עם נמיגארד, ואפילו אם תמיסת סודה לשתיה (1%).

 אנתרקנוז

גם זו מחלה פטריתית קשה הנגרמת ע"י השלב בהתפתחות הפטריה Glomerella cingulata הנקרא   Colletotrichum.  מחלה זו גורמת לנזקים כבדים לצימוח חדש, לפריחה וגם לפרי. היא מתפשטת כאשר תנאי האקלים הם של לחות רבה וטמפ' הנופלת בתחום שבין  ºC24 ל-  ºC32. המחלה תוקפת גם פרי בעת איחסונו, אך על העץ היא גורמת לכתמים על העלים, התיבשות התפרחות, התיבשות זמורות, וגם רקבון הפרי. ענפים צעירים נפגעים קשה במיוחד ומתיבשים. במקרה של התקפה קשה, על עץ מוחלש או פגוע (גם מכנית) סופו של העץ בהחלט אפשרי.

הפטריה גורמת להופעת נקודות שחורות על תפרחות וגם על פירות. בהתקפה קשה נפגעים כל הפרחים בתפרחת ואז אין חנטת פרי כלל, כמובן. כאשר הפגיעה היא בפרי, אזי פירות צעירים כמשים ונושרים, ואילו פירות בוגרים אשר נפגעו לא יראו סימני פגיעה מידיים אלא ישאו את הפטריה עמם והפגיעה תופיע במלוא חומרתה בזמן האיחסון או השיווק. לפטריה כושר השרדות גבוה על ענפים יבשים והיא תחזור לתקוף בעונה הבאה אם ענפים כאלה לא הורחקו ונשרפו. מחלת האנתרקנוז שונה בעוצמתה מזן לזן, ויש זנים אשר כמעט עמידים בפניה.

 

 התיבשות

מחלה זו נגרמת על-ידי הפטריה Botryodiplodia theobromae. היא עלולה להופיע בכל עונה אך לרוב תוקפת במהלך הסתיו. המחלה מתבטאת בהתיבשות זמורות וענפים. עם התיבשות הענפים מתיבשים ונושרים כל העלים והעץ נראה כמי שהיה לכוד בשריפה. תחילת המחלה בשינוי צבע קליפת הענף, ההופך לכהה יותר ויותר. הכתם הכהה נע אל עבר הזמורות הקורסות ראשונות. כאשר המחלה מגיעה אל העלים הם משנים צבע לחום ומתקפלים כלפי מעלה. על הענפים עשוי להופיע שרף, ובענפים ותיקים הקליפה עשויה להתבקע לאורך כאשר היא חושפת את רקמת ההולכה צבועה חום.

הטיפול במחלה הוא על ידי גיזום כל החלקים שהתיבשו (ועד כ-30 ס"מ אל מעבר לנקודת ההתיבשות) וריסוס העץ בתמיסה של נחושת אוקסיכלורית (0.3%). רצוי למרוח על נקודות הגיזום ריכוז גבוה יותר של נחושת אוקסיכלורית ולסיים במשחת גיזום. אפשר גם לערבב את החומר בתוך המשחה ולמרוח על נקודות הגזם.

 קמילת הורטיסיליום

מחלה זו נגרמת אף היא על-ידי פטריה, אלא שזו חיה בקרקע ומכאן חומרתה המיוחדת. המחלה נקראת באנגלית  Verticillium wilt . שתי פטריות השיכות לסוג ורטיסיליום אחראיות לה: Verticillium albo-atrum , ו- Verticillium dahliae. המחלה תוקפת בעיקר עצי מנגו צעירים אשר נשתלו באדמה אשר שמשה לפני כן לגידולי ירקות, בעיקר בני משפחת הסולניים (עגבניות, פלפל, תפוחי-אדמה, וכיו"ב), או שהיו נטועים בה עצים ממשפחת הורדניים. שתי משפחות צמחים אלה רגישות במיוחד לפטריה הזו, וברגע שהיא מופיעה במקום היא עלולה להשאר בקרקע שנים רבות, גם אם דבר לא מגודל באדמה זו.

פטרית הורטיסיליום חודרת לעץ דרך השורשים, במקום בו קיימת פגיעה בשורש, לרוב פגיעה מכנית על-ידי כלי עבודה. ברגע שהפטריה חודרת היא מתחילה להתרבות בשורש ולנוע כלפי מעלה במערכת הוסקולרית של העץ. הפטריה גורמת לסתימת מערכת ההולכה ונוזלים לא מגיעים לענף, או ענפים, המוזנים על-ידי אותה קבוצת שורשים.  המופע האופיני לפגיעת הפטריה הוא התיבשותו/מותו של אגף אחד בעץ. הדבר נובע מכך שנקודת החדירה היא בשורש המסוים המספק מזון לאותו אגף. אם נוקטים באמצעי זהירות נאותים, בעיקר הסרה מלאה של האגף המת ושריפתו, והמנעות מפגיעה נוספת בשורשים, ניתן לעיתים להציל את העץ אם בנוסף לכך נוקטים בפעולה להשמדת הפטריה. פעולה זו מסתמכת על "בישול" הקרקע מסביב לגזע על-ידי כיסויו במעטה נילון שקוף למשך 6-8 שבועות. הטיפול הזה ידוע בשם חיטוי סולרי.

 המחלה הורודה

זו מחלה נוספת הנגרמת על-ידי פטריה בשם Corticium salmonicolor, ויש לה גם שמות נוספים. הפטריה מתישבת על הענפים והזמורות בחלקים העליונים של העץ וגורמת להם להתיבש ולמות. בהמשך, משתנה צבע הענפים לורוד ומכאן שם המחלה. הטיפול כנגד המחלה כולל את הסרת כל חלקי הצימוח הפגועים, וריסוס העץ בתמיסת מלחי נחושת (עדיפות לתמיסת מלח בורדו).

 פייחת

מחלה זו נלווית, כמעט תמיד, להתקפה של מוצצי מוהל, בעיקר כנימות. פייחת היא מחלה פטריתית הנגרמת ע"י הפטריה Meliola mangiferae. הפטריה ונבגיה מתישבות על הפרשת הכנימות המתוקה, הידועה בכינוי "טל דבש". הטיפול נגדה הוא בראש וראשונה טיפול כנגד הכנימות ושאר מוצצי המוהל המפרישים טל דבש. בנוסף, שטיפה הגונה בזרם מים חזק ולאחריו ריסוס בתמיסת מי-סבון או נימגארד, עוזרים מאוד בהכלת המפגע. פטריית הפייחת גורמת בעיקר לנזק אסטתי. רק בהתקפות קשות במיוחד, כאשר כל עלוות העץ מכוסה בצבע שחור ועל-ידי כך נמנע תהליך הפוטוסינתזה, עלול העץ להיות בסכנת כליון. אם הטיפול מתבצע סמוך לירידת גשמים, רצוי שהריסוס יכיל 0.5% שמן כדי לרכך ולהכין את כיסוי הפייחת לשטיפה על-ידי מי הגשמים.

 כיב בקטריאלי

כיב בקטריאלי נגרם על-ידי החידק Xanthomonas campestris. המחלה פוגעת בכל חלקי העץ, עלים, ענפים, ופרי. בתחילה הפגיעה גורמת להיווצרות מעין יבלות זעירות על כל חלקי העלה. פגיעות תפוחות אלו מלאות בנוזל, צבען צהבהב ואין להן צורה מסוימת. עם הזמן התפיחות גדלות וצבען הופך לחום כהה עד שחור. התפיחות הופכות להיות כיבים בולטים מפני השטח וסביבם הילה צהובה. בהמשך מתחברים יחד מספר כיבים כאלה ויוצרים מעין משטח אחד של כיב נקרוטי. כאשר הפגיעה קשה העלה מצהיב ונושר. תופעה דומה קורית על זמורות, ענפים ופרי. על הפרי פצעי כיב אלה ממשיכים לגדול ולבסוף מתפקעים ומשחררים לסביבה שרף המכיל תרביות של הבקטריה.  על ענפים וזמורות הכיב הגדל גורם בסופו של דבר לסדק בקליפה ללא שחרור השרף כפי שקורה בפרי.

עץ מנגו אשר נפגע ע"י הבקטריה עלול לאבד מעל ל-70% מהיבול שלו, ופרי מאוחסן אם נגוע בבקטריה יכול להירקב בחלקו או כולו.
בגינון הביתי אין כמעט אפשרות להציל עץ שנפגע על-ידי הבקטריה. הטיפול היעיל היחיד הוא ריסוס בחומרים אנטיביוטיים, דוגמת סטרפטוציקלין ואגריציקלין. קימות טענות שריסוס סדיר בנחושת אוקסיכלורית (משמשת בד"כ כנגד פטריות ולא בקטריות) מועילה גם היא כנגד המחלה.

 חילדון

חילדון אדום (Red Rust) היא מחלה הנגרמת על ידי אצה בשם Cephaleuros virescens. ההתקפה על-ידי האצה גורמת לצמצום ניכר בתהליך הפוטוסינתזה של העלים, ועקב כך להחלשות כללית של העץ ההופכת אותו לטרף קל לגורמי מחלות ומזיקים אחרים. קל לזהות את האצה בהתבוננות על עלים וניצני צימוח נגועים. מבחינים בנקודות ירקרקות-אפורות הפזורות בכל מקום אשר בהמשך הזמן הופכות צבען לאדום חלודה. הנקודות הקטנות והעגולות מתחברות ביניהן לעיתים ויוצרות צורות לא סדירות. בנוסף לעלווה, האצה חודרת גם לזמורות וענפים דרך סדקים ופגעים אחרים עליהם. כתוצאה מהתקפת האצה קליפת הענפים מתעבה וכך גם בזמורות המגיעים עקב זאת למצב של הלם. העלווה עלולה לנשור במצב זה והעץ נראה חשוף.

המחלה פורצת בעיקר במקומות בהן אין סניטציה טובה (צימוח סביבתי צפוף אשר לא מאפשר זרימת אוויר חופשית). הרטבת העלים בעת השקיה מעודדת גם היא את התבססות המחלה. ככלל, התנאים האופטימליים לפרוץ המחלה הם לחות גבוהה ואיוורור לקוי. מחלת החילדון האדום ניתנת לחיסול על-ידי 2-3 ריסוסים בהפרש של 10 ימים של תמיסת מלח נחושת, בעיקר נחושת אוקסיכלורית במינון של 0.3%.



מקורות:
להלן רשימה חלקית של אתרים הדנים בגידול מנגו וצריכתו, בהם נעזרנו בעריכת דיוננו. כל חיפוש אקראי ברשת יעלה אתרים נוספים ובהם עושר של אינפורמציה על גידול מעניין זה:
http://www.crfg.org/pubs/ff/mango.html
http://www.krishiworld.com/html/mango.html
http://plantpath.ifas.ufl.edu/takextpub/FactSheets/pp0023.pdf
http://aggie-orticulture.tamu.edu/extension/homefruit/mango/mango.html
http://www.extento.hawaii.edu/kbase/crop/crops/i_mango.htm#DISEASE
http://www.dpi.qld.gov.au/business/8372.html
http://www.dpi.qld.gov.au/business/8391.html
http://www.mango.co.za/moreabout/interestingfacts.html
http://www.apsnet.org/online/common/names/mango.asp
http://www.apsnet.org/online/Archive/1999/IW00012.htm
http://www.mop-zafon.org.il - (זיהוי וטיפול במחלת עיוות התפרחות במנגו - 2004)
מאמרים נוספים על ניסויים בגידולי מנגו ניתן למצוא באתר מו"פ צפון