תכונות של גיאופיטים פורחים בגן הנוי
מאת: יעקב עציון
הגיאופיטים הם צמחים בעלי אברים תת-קרקעיים אוגרי מזון, שהתעבו. אברים אלה הם בצלים, פקעות, קני-שורש, שורשים מעובים.
מרביתם פורחים בעונה מסוימת ומתנהגים כפרחים עונתיים. בד"כ ניתן למצוא רבים מהם שאינם פורחים בעונת האביב, שהתברכה בשיא פריחתם של צמחי גינה אחרים.
מוצאם של רב הגיאופיטים באזורים שיש בהם חילופי עונות, עם פרקי זמן ארוכים שבהם תנאי האקלים קשים מאוד לצמיחת צמחים. לכן התפתחו שם צמחים בעלי חלקים המאפשרים שמירה על מאגרי-מזון יחד עם עצירת צמיחה.
כמעט כל הגיאופיטים הגדלים אצלנו – מעדיפים קרקע מנוקזת היטב והם מתאימים לגידול במסלעה, במדרון, בערוגות מוגבהות, במיכלי גידול (ובמצע המכיל הרבה טוף דק).
הגיאופיטים הנשירים
קבוצת צמחים גדולה, שמתאפיינת במועדי פריחה שבהם אין להם עלים פעילים. אצלם לבלוב העלים מתקיים בנפרד מהפריחה. להתפתחותם נדרשת תקופת יובש מובהקת.
• קבוצת הנשירים שפורחים לפני הופעת העלים החדשים, הם גיאופיטים היסטרנטיים. מאחר ובד"כ פעילות העלים חלה בחורף, פרחיהם יופיעו בקיץ ובסתיו.
בקבוצה נמנים למשל: איקומיס, אמריליס יפהפה, חבצלת החוף, חלמונית צהובה, חצב מצוי, דמית לבנת פרחים (המנטוס), נץ חלב סונדרס, סקדוקס, סתוונית, מיני קרינון.
נדרשת להם תקופת יובש בקיץ וכדאי לא להשקותם אחרי שעליהם מתייבשים.
הם "מתעוררים לפריחה" בגלל שינויי טמפרטורה והתקצרות היום.
חלק מקבוצת ההיסטרנטיים, הם בעצם סוב-היסטרנטיים. אצלם, יחד עם הפריחה יצטרפו ויצמחו במקביל גלי העלים.
אם מעתיקים אותם ממקומם בזמן פריחה או באמצע עונת לבלוב העלים, ואף בין הפריחה להופעת העלים, גורמים לכך שלא יפרחו בעונה הבאה ופריחתם תדחה בשנה.
• קבוצת הנשירים שבהם יופיעו תחילה עלים ורק אח"כ יצטרפו אליהם הפרחים הם גיאופיטים סונאנטיים. העלווה והפרחים שיבשילו זרעים, ייעלמו למשך תקופת התרדמה. פריחתם חלה בחורף או באביב המוקדם.
לקבוצה זו נדרשת תקופת צינון (4- מעלות) במשך מספר שבועות לפני ש"יבשילו" בהם תנאי פריחה. על-כן מומלץ לקרר אותם (בתא הירקות במקרר ביתי) לפני שתילתם בסוף הסתיו.
אצל בני הקבוצה קיימת חשיבות רבה למידת ההתקררות בחורף, אשר משפיעה על התמיינות הפריחה. המיקום בגינה, הוא שקובע בעיקר את מידת ההתקררות וההתחממות והוא משפיע על מועדי הופעת הפרחים (אפילו בני אותו המין). למשל: חצבים באזורים גבוהים ובמפנה צפוני-מערבי, יקדימו את פריחתם בהשוואה לאלה הגדלים במקומות נמוכים ובמפנים דרומיים.
אפשר לחלק את פריחת הנשירים לפי עונות השנה:
פורחי חורף: צמחים הדורשים טמפרטורות נמוכות בתקופת ההתמיינות.
למשל: אירוס הפקעות, אירוס מרושת, בולבינלה, כלנית מצויה, נרקיס מצוי, רקפת.
פורחי אביב: צמחים הדורשים, בנוסף לצבירת מנות קור קריטיות, גם את התארכות היום כדי להתחיל לפרוח.
למשל:אירוסי היכל, יקינטון מזרחי, ספראקסיס תלת-גוני, עריוני צהוב, פרסיה, מיני צבעוני, קרוקוסמיה, בבינה אשונה, מיני המרוקליס.
פורחי הקיץ: אצלם מחזור לבלוב ופריחה חלים בקיץ והם חסרי עלים בחורף (בני קבוצת הסיננטיים בד"כ).
למשל: אלסטרומריה, גלוריוזה, דהליה, המרוקליס ומכלואיו, סנדרסוניה, מכלואי שושן מזרחי.
פורחי סתיו: (בני קבוצת ההיסטרנטיים הנ"ל) מחזור הפריחה מתחיל בהתמיינות אביבית והם פורחים עם התקצרות היום, והתקררות (שעשויה להסתייע בהרטבה של גשם ראשון).
הגיאופיטים ירוקי-העד
מוצאם בד"כ באזורי אקלים טרופי וסוב-טרופי, בסביבה הנחשפת לאור שמש.
תקופת התרדמה של רובם קצרה למדי ואין לייבשם בתנאי הגידול בגינה. נביטת הזרעים של בני קבוצה זו מותנית בטריותם המרבית, בטרם התחילו להתייבש.
מבינהם – פורחי החורף: מיני חמציץ.
פורחי אביב: בת קלה חבשית, מיני המרוקליס, אירוס גרמני.
פורחי קיץ-סתיו: אריסטאה, דיאטס, זני אגפנתוס (שונים), בן-קרינון, קניפהופיה, מיני חמציץ, קרינון (כמה זנים).
התנהגות וגידול גיאופיטים בגינה
חשוב לדעת שבתנאי גינה רגילים, רב הגיאופיטים אינם מאריכי שנים.
בד"כ מובטחת פריחה בעונת גידול ראשונה לאחר שתילת גיאופיט בוגר.
מופעי הפריחה חורגים, כמעט באופן מובהק, מעונת האביב שהיא שיא פריחת צמחי הגינה וצמחי הבר.
תנאי המקום בגינה ובעיקר תנאי-עודפים, אינם מתאימים בד"כ לקיום ממושך של גיאופיטים. רבים מהם יתקיימו כרב-עונתיים ואפילו חד-שנתיים בתנאי הגינה, למרות היותם בטבע רב-שנתיים מובהקים. לעיתים – בגינה נגרמת הצטופפות של פקעות ושל בצלי-בנות, כך שאינם מגיעים לגודל קריטי, אשר בו מתקיימת התמיינות לפריחה.
כאשר מכירים את התופעה ואת הצמחים, ניתן ע"י חלוקתם (בריבוי אל-מיני), ואחרי-כן שימורם בתנאים של צל, יובש וקירור, לשתול אותם מחדש עם רווחים מתאימים.
צריך לזכור שאין לסלק עלים פעילים בטרם התייבשו.
ישנם כאלה שצפויים להאריך חיים ושנות פריחה בגינה. למשל: חצב מצוי, כלנית מצויה, קליביה, רקפת מצויה.
הכנת גיאופיטים לשתילה
גם לגיאופיטים שמוצאם אצלנו בבר ולקרוביהם התרבותיים, נדרשת התקררות סתווית או חורפית כדי להתמיין לפריחה, אך לא מנות קור רבות. בחורף רגיל יש די קור לאפשר פריחה. קירור (4- מעלות) של שבועיים-שלושה לפני שתילת פקעות / בצלים עוזר מאוד להופעת פריחה.
לאלה שמקורם צפוני – נדרשות יותר מנות-קור בכדי להתמיין כראוי לפריחה.
קירור של 4-8 שבועות במקרר ביתי יעזור להתעוררות תקינה של פקעי הפריחה.
כדאי לשתול גיאופיטים בכמה גלים כדי להאריך את גלי הפריחה והמופע של הפרחים בעונת הפריחה.
לפקעות שהצטמקו במשך הקיץ והסתיו, נדרשים בד"כ התפחה ושטיפה במים. השטיפה – שמחליפה מלאכותית את הגשמים הראשונים, גם מסירה כנראה, חומרים המעכבים את התעוררות הפקעת.
מקובלת השרייה ואף שטיפה במים מתחלפים / זורמים של פקעות, למשך 12-18 שעות – בכלניות, נוריות ואף רקפות.
הקרקע הנדרשת לגיאופיטים
לאיכות הקרקע יש השפעה מכרעת בקיום של גיאופיטים. לכולם נדרשת קרקע המכילה חמצן. לרובם המכריע מתאימה קרקע מנוקזת היטב. על-כן, מדרון, מסלעה, ערוגה מוגבהת, אדנית עם הרבה פתחי ניקוז – מאפשרים לשמור על מצע הגידול ללא הצטברות מים.
הוספת טוף גרוס, במיוחד במיכלי גידול – מועילה למדי בהארכת חיי הגיאופיט.
ישנם מעטים שאוהבים הרבה מאוד מים, כי מקורם בקרקעות ביצתיות. למשל: איריס ענף, איריס פולגה, בת-קלה חבשית, סייפן נוגה ועוד.
לגיאופיטים ובעיקר לבצלים, נדרש עומק קרקע בסיסי המתאים לכל מין ומין. אם הבצל נשתל די עמוק (ולא עמוק מדי!), ויש לו מצע מתחתיו לפחות בעומק 3 פעמים מגובהו, הוא יצמיח פרחים יותר גדולים ובעלי גבעולים יותר ארוכים.
נהוג לשתול גיאופיטים, עם כיסוי מצע בגובה שהוא פעמיים עד 3 פעמים מגובהו של הבצל, הפקעת או קנה-השורש. בכלל – הגיאופיטים נהנים גם מחיפוי פני הקרקע. החיפוי ימנע עשבייה ולא יפריע לצמח.
ישנם גיאופיטים שנשתלים מאוד סמוך לפני הקרקע. להם הקצה של תחילת העלים, אפילו רצוי שיגיע אל פני הקרקע. למשל: חצב, בן-חצב יקינטוני, ספרקסוס, היפיאסטרום, אמריליס יפהפה, יקינטון רומאי.
במיוחד אלה שמוצאם צפוני או שמקורם באזורים קרים, דורשים כיסוי עמוק של 5 ס"מ (לפחות!) ולא כ"כ בהתייחסות אל גובהו של האיבר הגיאופיטי.
השקיה ודישון
בחורף נורמאלי, מרבית הגיאופיטים ובמיוחד אלה שמוצאם מקומי מזרח-תיכוני, אינם דורשים השקיה. אולם, בהתחממות האקלים ובמרווחי יובש בין הגשמים, חשוב מאוד לתת השקיות עזר כדי למנוע התייבשות ו/או שיבוש ההתמיינות לפריחה. במקרים רבים כדאי מאוד להאריך את החורף לאלה שנשתלו בסביבה יותר קרה ומוצלת בגינה. הארכת החורף נעשית ע"י המשך ההשקיה. (רקפות עשויות לחזור ולפרוח בקיץ, אם הפקעת לא התחממו והעלים נשארו בסביבה מאווררת).
כאמור לעיל, רצוי להימנע מהשקיית קיץ, אשר פוגעת במינים רבים.
דישון עשוי להגדיל ואף להכפיל את גודלם של הפרחים.
את הגיאופיטים הנשירים מדשנים לקראת או עם-תחילת פריצת העלים.
את הגיאופיטים ירוקי-העד מדשנים רב השנה במנות קטנות ברצף, שנפסק רק בעונת הגשמים.
* ניתן למצוא במרכז המידע במשתלות יגור, דף הסבר על שתילת גיאופיטים.